החלטה בתיק רע"א 2291/12

           בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אברהם) מיום 17.2.2012 בע"א 44799-10-11, אשר קיבל בחלקו ערעור של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט ע' טאהא) מיום 24.7.2011 בת"א 3598-07-08, בגדרו נדחתה התביעה העיקרית של המבקש, התקבלה תביעתו הנגדית של המשיב בגין פרסום לשון הרע, ונפסק כי על המבקש לפצות את המשיב בסכום של 30,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש בנוגע לחלק מן התביעה העיקרית, הותיר את הכרעת בית משפט השלום על כנה ביחס לתביעה שכנגד, ופסק למבקש פיצוי כספי בסכום של 10,000 ש"ח.

רקע והליכים הקודמים

במרכזה של המחלוקת שבין שני אנשי ציבור מקומיים, עומד אירוע שהתרחש בבית הכנסת במושב מירון, בערב שבת ה- 11.1.2008, בעת שקהל מתפללים נכח במקום. המבקש שימש בתקופה הרלוונטית כיו"ר אגודת מירון מושב עובדים של הפועל מזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: האגודה), וכחבר הנהלת המועצה האזורית מרום הגליל (להלן: המועצה). המשיב כיהן באותה התקופה כמנהל מחלקת החקלאות במועצה, ובעברו כיהן כחבר ועד ההנהלה במושב מירון.

           ומעשה שהיה כך היה, המשיב הפסיק את מהלך התפילה בבית הכנסת, תוך שהוא עולה לבימה ותוקף באופן מילולי את אחד מחברי ועד המושב, בשם צבי קרקוביץ', וברדתו מהבימה אף ירק עליו. לאחר האירוע בבית הכנסת פרסמו המבקש והמשיב פרסומים, אשר הובילו מאוחר יותר להגשת תביעותיהם האחד נגד משנהו, על יסוד הוראות חוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

           ביום 13.1.2008 פנה המבקש במכתב לשורה ארוכה של גורמים, ובהם יו"ר המועצה, מעסיקתו של המשיב. במכתב זה דרש המבקש להשעות את המשיב לאלתר מכל תפקיד הדורש מתן שירותים לאגודה נוכח התנהגותו של המשיב באירוע בבית הכנסת (להלן: הפרסום הראשון). בתגובה לפרסום הראשון, פרסם המשיב באותו היום, מנשר, שחולק לתושבי המושב מירון בתיבות הדואר. במנשר זה עשה המשיב שימוש בהשמצות ובמילות גנאי שונות כלפי המבקש (להלן: הפרסום השני). בעקבות הפרסום השני, יצא מלפני המבקש מכתב נוסף שהופץ לציבור הרחב, ובו הוא גידף וחירף את המשיב במילים קשות, וייחס לו מעשי שחיתות לרוב (להלן: הפרסום השלישי).

           בית משפט השלום דחה את התביעה העיקרית שהגיש המבקש, זו המתייחסת לפרסום השני. נקבע, כי הביטויים המצויים בפרסום זה עוברים את הסף מבחינת חומרת ומידת הפגיעה הגלומה בהם, שכן מדובר בכינויי גנאי קשים, שיש בהם כדי לבזות את המבקש, להשפיל אותו בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז וללעג. חרף זאת, הגיע בית משפט השלום למסקנה, כי נוכח הצורך לאזן בין תוכן הפרסום השני והביטויים הפוגעים המופיעים בו, לבין הזכות לחופש ביטוי והעובדה שפרסום זה הופנה כלפי איש ציבור, הרי שיש לקבוע, כי לשון הרע שבפרסום השני חוסה תחת הגנתו של סעיף 15(4) לחוק. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על הכרעה זו, לאחר שמצא בפרסום השני ביטויים המהווים הוצאת דיבה כנגד המבקש, ולאחר ששלל קיומה של הגנה כלשהי מההגנות הקבועות בחוק. על דרך ההשוואה בין הפרסומים של המבקש והמשיב, קבע בית המשפט המחוזי, כי הדברים הבאים לידי ביטוי בפרסום השלישי שפרסם המבקש קשים הרבה יותר מאלה שפרסם המשיב בפרסום השני, וכי הפגיעה בשמו הטוב של המבקש פחותה מזו שבגינה חויב המבקש כלפי המשיב בפסק דינו של בית משפט השלום (בגין קבלת התביעה שכנגד חויב המבקש בפיצוי המשיב בסכום של 30,000 ש"ח). נוכח האיזון דלעיל, חייב בית המשפט המחוזי את המשיב בפיצוי המבקש בסכום של 10,000 ש"ח.

           בית משפט השלום דחה את התביעה שכנגד שהגיש המשיב ככל שהיא נגעה לפרסום הראשון, וקיבל את התביעה שכנגד ביחס לפרסום השלישי, כפי שיוצג להלן. בכל הנוגע לפרסום הראשון, קבע בית משפט השלום, כי תוכנו של הפרסום הראשון עונה על הגדרת לשון הרע הקבועה בסעיף 1 לחוק, בין היתר, כיוון שהוא כלל כינויי גנאי, שיש בהם כדי לבזות את המשיב בעיני הבריות, וכיוון שהוא כלל דיווח על הגשת תלונה פלילית נגד המשיב בעקבות האירוע בבית הכנסת (ע"א 3199/93 קראוס נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 843, 855 (1995)). יחד עם זאת, בית משפט השלום קבע, כי עומדות למבקש הגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק והגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. על הכרעה זו לא הונח ערעור לפני בית המשפט המחוזי.

           בכל הנוגע לפרסום השלישי, המצוי במרכזה של בקשת רשות ערעור זו, קבע בית משפט השלום, כי דבריו של המבקש כלפי המשיב, המייחסים לו מעשי שחיתות ועבירות פליליות חמורות, בין היתר, תוך כינויו של המשיב "טרוריסט", הם בבחינת לשון הרע כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי לא עומדת למבקש אחת מן ההגנות הקבועות בחוק, ומכאן הגיע למסקנה, כי על המבקש מוטלת האחריות לפצות את המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו עקב פרסום זה. בית משפט השלום קבע, כי אין ספק שהפרסום השלישי פגע במשיב ובשמו הטוב בעיני תושבי המושב מירון עימם הוא נמצא במגעים וקשרים יומיומיים. עם זאת, התחשב בית משפט השלום בעובדה, שמדובר בפרסום בהיקף מצומצם, ועל פי האמור בו הוא כוון לחברי ותושבי המושב מירון בלבד, ולא פורסם בתקשורת. בסופו של דבר, העמיד בית משפט השלום את הפיצוי בו חויב המבקש בגין לשון הרע שבפרסום השלישי על סכום של 30,000 ש"ח. ערעור שהגיש המבקש על הכרעה זו לבית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שבית משפט קמא לא מצא כל עילה להתערבות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש, כי בית משפט השלום הרחיב את חזית המריבה לאחר שביסס את הכרעתו על חלקים מהפרסום השלישי שלא נכללו בכתב התביעה שכנגד. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי, כי הפרסום השלישי צורף כולו כנספח לתביעה, וככזה הוא מהווה חלק בלתי נפרד הימנה. בכך די היה, לגישת בית המשפט המחוזי, על מנת שבית משפט השלום יבחן אם יש בפרסום השלישי כולו כדי להוות הוצאת דיבה כנגד המשיב. עוד ציין בית משפט קמא, כי הציטוטים שהובאו בכתב התביעה שכנגד לא ביקשו לייחדה לאמירות מסוימות בלבד מתוך הפרסום השלישי, כי אם "לסבר את האוזן בדוגמאות". בנוסף, תמך בית המשפט המחוזי בנימוקים של בית משפט השלום בכל הקשור לדחיית ההגנות להן טען המבקש מפני חיובו בפיצויים. על הכרעה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שפסק, כי טענה שלא מצאה ביטויה המפורש בגוף כתב התביעה יכולה להיחשב כטענת תביעה. על פי הנטען, נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא, כי די בכך, שביטוי מסוים, אשר יש בו כדי להוות לשון הרע מצידו של המפרסם, מופיע בגדר אחד מנספחי כתב התביעה על מנת להקים בעניין זה מחלוקת בין הצדדים ולהתגבש לכלל טענת תביעה, וזאת אף שהתובע עצמו לא ציטט ביטוי זה במפורש בכתב תביעתו. עוד טוען המבקש, כי שגה בית משפט קמא, בכך שפסק, שהאמור בכתב התביעה שכנגד אינו ממצה את מכלול טענות התובע שכנגד, אלא נועד אך ורק "לסבר את האוזן בדוגמאות". בהתאם לכך סבור המבקש, כי אין בכוחו של ביטוי, אשר התובע בחר, ממניעיו שלו, שלא לפרטו ולציינו במפורש במסגרת כתב התביעה, כדי להעמיד טענת תביעה וליצור פלוגתא בין הצדדים. משכך טוען המבקש, כי רק לציטוטים שהביא המשיב בסעיף 24 בכתב תביעתו היה על בתי המשפט קמא להידרש, ולא לכל ביטוי אחר שבפרסום. עוד הוא טוען, כי הוא עצמו לא הביא ראיות להוכחת אמיתות תוכן הפרסום כולו, ולכן העובדה שבית משפט השלום נדרש גם לחלקים שלא נכללו בתביעה גרמה לו נזק דיוני.

           המבקש טוען, כי נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הפרסום הספציפי בעניין מכירת בית בעבר על ידי המשיב ושלשול כספי התמורה לכיסו הפרטי מהווה חלק בלתי נפרד מטענות התביעה שכנגד, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, השגויה לטענתו, כי יש לדחות את יתר טענות ההגנה של המבקש, וכן את הערעור באשר לגובה הפיצויים שנפסקו לחובתו. לשיטת המבקש, הבקשה מציגה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית וכללית, וקיימת חשיבות כי תצא הלכה אחידה וברורה תחת ידו של בית משפט זה. המבקש טוען, כי חשיבות יצירת ההלכה מקבלת משנה תוקף, עת עסקינן בתביעת לשון הרע, בה על בית המשפט ליתן משקל לכל מילה וביטוי המהווים בסיס לתביעת דיבה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 9658/11 ועקנין נ' גרוס(לא פורסם, 24.4.2012); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 182-177 (1999), להלן: תורת הפרוצדורה האזרחית). אף שכפי שיוסבר להלן, אין בידי להסכים לכל נימוקיו של בית המשפט המחוזי, לא השתכנעתי בסופו של דבר, כי עניינו של המבקש, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, מצדיק דיון נוסף על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

סבורני, שאכן קיימת בעייתיות מסוימת בהידרשותן של הערכאות הקודמות לחלקים מהפרסום שלא הובאו בצורה מפורשת בכתב התביעה של המשיב. כידוע, לא ייתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללא, את הסכמתו לכך (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 153 (מהדורה שביעית, 1995), להלן: סדרי הדין האזרחי). אכן, כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, לא ישמש הנימוק הפורמאלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון ("שינוי חזית"). אלא שלא כל ראיה שהוגשה, והיא חורגת מגדר הטענות, מעידה, כשלעצמה, על הסכם כזה, אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 332-329). יתרה מכך, כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה (ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1), 160, 163 (1967); המר' (מחוזי י-ם) 688/66 בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד 291, 295-293 (1966); ת"פ (מחוזי י-ם) 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' "קול העם", בערבון מוגבל, פ"מ ח 396 (1953), בפס' 5 לפסק דינו של השופט ב' הלוי; אורי שנהר דיני לשון הרע 421-420 (1997); ראו גם: Collins v Jones [1955] 1 Q.B. 564, at 571). אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 177-174). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 529 (1972)). אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין במפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט (Gatley on Libel and Slander §28.11, pp. 967-969 (11 ^th ed., 2008)). משכך, ככלל, אין די בהבאת אמירות מסוימות מתוך הפרסום רק על מנת "לסבר את האוזן בדוגמאות", כפי שגם נקבע לאחרונה באופן דומה באנגליה:

"It is notable that the claimant takes the stance that the words complained of in this litigation form only a small part of the totality of defamatory allegations published about him through the internet. He regards it as an ongoing problem... Nevertheless, he has to recognise that there is no mechanism in this kind of litigation for proceeding on the basis of 'sample' publications. If a claimant wishes to sue over defamatory allegations, and to recover compensation and other remedies in respect of them, they must be set out clearly in the particulars of claim" (Bunt v Tilley [2007] 1 WLR 1243, at 1245).

מהתם להכא. אין בידי לקבל את טענתו של המבקש, לפיה ערעורו בבית המשפט המחוזי נדחה רק כתוצאה מהקביעה, המוטעית לדעתי, כי די היה בצירוף הפרסום השלישי לכתב התביעה שכנגד, כדי שבית משפט השלום יבחן אם יש בכל הביטויים שבו כדי להוות הוצאת דיבתו של המשיב. עיון בהכרעתו של בית משפט השלום, עליה נסמך בית המשפט המחוזי, מלמד, כי מלבד ביסוס ההכרעה על הביטוי הספציפי שנעדר מכתב התביעה שכנגד של המשיב, הסתמך בית משפט השלום בקביעת אחריותו של המבקש בגין הפרסום השלישי, גם על החלקים בפרסום הנ"ל אשר זכו לציטוט מפורש בסעיף 24 לכתב התביעה שכנגד. דומה שבית משפט השלום, כמו גם בית המשפט המחוזי, לא הפרידו לעניין קביעת אחריותו של המבקש לפרסום לשון הרע, בין הביטויים השונים המופיעים בפרסום השלישי, שחלקם צוטטו בכתב התביעה של המשיב, וחלקם נעדרו ממנו. במאמר מוסגר אוסיף ואציין, כי השופט לוין מתייחס בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית למקרה בו ניתן פסק דין נגד בעל דין שלא נטענו כל טענות נגדו, כדוגמא למקרה נדיר שבו עשויה להינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (שם, בעמ' 181). ואולם אין הנדון דומה לראיה, שכן בענייננו, כאמור לעיל, התבססה הכרעתן של הערכאות הקודמות גם על המובאות מתוך הפרסום השלישי שצוטטו בגוף כתב התביעה של המשיב, ושכנגדן ניתנה למבקש הזדמנות להתגונן. לא זו אף זו, אינני יכול להכריע, על בסיס החומר שהונח בפניי, כי הפלוגתא בין הצדדים לא נתחמה מחדש במהלך הדיון בבית משפט השלום. בהקשר זה, ציין בית משפט השלום ביחס לכל הביטויים מתוך הפרסום השלישי עליהם נסמך בהכרעתו, כי "לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי הדברים שהוטחו בנתבע [המשיב - צ.ז.] כמתואר לעיל הם בגדר לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק". בהקשר אחרון זה, ציין בית המשפט המחוזי, כי גם המבקש לא ראה בהכרעה על בסיס הביטוי שלא הופיע בכתב התביעה שכנגד משום "שינוי חזית", וכי המבקש ידע שהמשיב טוען לשקריותו של הפרסום השלישי על כל חלקיו, ולא רק ביחס למובאות שבסעיף 24 לכתב התביעה שכנגד. בין כך ובין אחרת, בנסיבות העניין, ונוכח סכום הפיצוי שנפסק על דרך האומדנא לחובת המבקש, אינני סבור כי יש בקביעה, לפיה בית משפט השלום רשאי היה להסתמך אך ורק על החלקים בפרסום שצוטטו בכתב התביעה, כדי לשנות מן התוצאה.

           הבקשה נדחית, ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ה' בתמוז התשע"ב (‏25.6.2012).